<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף יב.</h2>
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן (ע"ז ע"ג, א') המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה, אבל חבית דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן, יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, מצא מין את מינו וניעור. איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן, לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים, רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. מאן דמתני לה אמתניתין, לא בעי תחלה, ומאן דמתני לה אדרבין, בעי תחלה. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל, ואין הלכה כרב דימי, דאתא רב יצחק והחמיר, ואתא רבין והחמיר. נראה מדבריו, דרב דימי ורב יצחק ורבין, פליגי, דמר אמר לאו הכי אמר ר' יוחנן, אלא הכי, ומר אמר לא הכי [אלא הכי]. ורב יצחק אסר מאי דשרי רב דימי, ורבין אסר מאי דשרי רב יצחק, והלכתא כרבין, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והילכך לענין יין נסך, בין שנפל איסור לתוך היתר, בין שנפל היתר לתוך איסור, אפילו טיפה אחת של ין נסך, אוסרת כל הבור כפשטה דמתני', וכפשטה דברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת. אבל אם נפל שם קיתון של מים, קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. ויש מי שאומר דדוקא בשנפל שם קיתון של מים תחלה, וכמאן דמתני לה אדרבין, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, כבר נעשה הכל יין אסור, ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ומסתייעא הדין סברא, מהא דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ח, א') איפשר לסוחטו אסור, דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות. ויש אומרים דקיימא לן כמאן דמתני לה אמתני', ואפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף, ולא אמרו איפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב בלבד, מפני שאין כאן איסור מעורב לתוך היתר אלא שניהם היתר, וכשנתערבו נאסרו, והרי הכל כגוף אחד של איסור. והראיה ממה ששנינו בפרק ראשון של מסכת תרומות (פ"ה, מ"ו) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון, ואין מים שאובין פוסלין אלא לפי חשבון, וזהו דעתו של רבינו אפרים ז"ל והוא הנכון והברור שבדעות, וכבר כתבתי ראיות הראשונים וראיותיו בארוכה בשער הראשון של בית זה, בענין חתיכת היתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל, כתב הרב ר' אברהם ז"ל דוקא יין ביין, אבל יין במים וכן כל איסור הנימוק לתוך ההיתר, כגון חלב ודם וכן כל כיוצא בזה מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים, הלכתא כוותיה, דכל שלא נפל איסור לתוך היתר בבת אחת כל כך, שיהא בו בנותן טעם, ראשון ראשון בטל ואפילו נפל שם כל היום כולו, דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור, ולא עוד, אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל איסור הנופל בו לאחר מיכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים [את] ערלה, והערלה את הערלה. כיצד סאה [של] ערלה או סאה של כלאי הכרם שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד, ערלה, או סאה ועוד כלאי הכרם, זהו הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים מעלה את הערלה, פירוש שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלה ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותו סאה, מאתים כנגד אותו ועוד. ותנן נמי לעיל מינה (מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה, כיצד סאה תרומה שנפלה למאה חולין, ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד, ערלה, או שלשת קבין שנפלו למאה סאה חולין, ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכיון שנתבטלו אין צריך להעלותן משם וכמו שנתבאר למעלה שאין צריך להרים אלא בתרומה ושאר המתנות ומשום גזל השבט, ולפיכך בשאר האיסורין כיון שנתבטלו חזרו להיותן היתר גמור, וכן נמי בתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן, שאינו צריך להרים התרומה משם. אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל, שצריך להרים והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, ותנן בתרומות (פ"ה, מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר, דדוקא כפי חשבון התרומה שבה, אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור. וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסור כחלב גמור, אם יפול עוד באותה קדרה זית אחר של חלב ונימוחו שניהם, יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשוב את הראשון כאילו נימוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין תרומה, וכן כל כיוצא בזה אלו דברי הרב ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר האיסורין כדין יין נסך לענין זה, שאם נפל איסור מועט לתוך היתר, אע"פ שנתבטל בתוכו אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט, אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחלה ועד סוף, כדי ליתן טעם בהיתר, אין אומרין ראשון ראשון בטל דטעמא לא בטיל, אלא חזר האיסור ונתעורר, דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה, דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחיא לה, לגמרי אידחיא, בין ביין נסך בין בשאר האיסורין. והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אף לדידן ראשון ראשון בטל, לימא ליה רב דימי ולטעמיך מתני' מי ניחא, והא ראשון ראשון בטל דינא הוא בשאר האיסורין, ומתני' דמסכת ערלה היא, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן ראשון ראשון בטל, אף בשאר האיסורין אלא איסור חוזר וניעור ומצטרף לנתינת טעם. ואם תאמר מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורה במאתים וכן כלאי הכרם ואפילו לכשתפול שם סאה אחרת אכתי אין בה כדי נתינת טעם, ובכל כי הא אמרינן ראשון ראשון בטל, עד שיפול שם כל כך שיתן שם טעם שזהו אחד בששים דכל שנוסף איסור על האיסור ראשון עד שיהיה בין בשל ראשון ובין בשל שני עד כדי נתינת טעם, איסור ראשון חוזר וניעור. ולפי זה מתני' דקתני יין במים בנותן טעם, כפשטה מתוקמא לדידן דלית לן כרב דימי, כלומר באיסורא לגו היתירא ואע"פ שנפל שם מעט מעט. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (פ"ז, ב') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. ואע"פ שיש בו לבסוף מראה דם, ומראית דם דהתם כנתינת טעם דהכא, ואפילו הכי ראשון ראשון בטל, יש לומר דהתם לענין קדשים הוא דאמרינן הכי אבל לענין איסורין לא. ואמרינן נמי התם (שם) גבי ההיא ולענין כיסוי אינו כן, שאין דחוי אצל מצות, הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דלגבי קדשים בלבד הוא, ומשום טעמא דכיון שנדחה אינו חוזר ונראה אבל אין דחוי אצל מצות ואיסורין, אלא כל שיש בו טעם חוזר וניעור זהו דעתו של הרמב"ן ז"ל, ונכון הוא ועיקר.
